כאשר חברת הביטוח מטילה אות קלון על המבוטח 

לפני קרוב לעשרים שנה, פנתה למשרדנו אישה מבוגרת. עסק המשותף לה ולבעלה נשרף.

הנזק לא היה כבד. הופיע חוקר של חברת הביטוח ושאל אותם אם הם חושדים שמישהו הצית את עסקם. הם לא חשדו.

החוקר הקשה. לא הסתכסכתם מעולם עם מישהו?

בני הזוג נזכרו כי במהלך השנים הרבות, היה שותף ממנו נפרדו ועובדת שפיטרו. בפועל לא הוכח כי השותף או העובדת ביצעו את ההצתה. זה לא הפריע לחברת הביטוח לטעון כי מידע זה הוסתר ממנה בעת עשיית הביטוח "בכוונת מרמה".

הנזק כאמור לא היה גדול, אולם מישהו שכנע את בני הזוג לפנות לעזרת בית המשפט.

בבית משפט השלום הם זכו. שופטת השלום קבעה כי לא הוכחה כוונת מרמה. חברת הביטוח לא ויתרה וערערה לבית המשפט המחוזי. שם נהפכה הקערה על פיה. בית המשפט המחוזי הכריז על השניים כעל רמאים.

פסק הדין של המחוזי טלטל את בעלי, הסבירה לי האישה. מאז אין הוא מוצא מנוח. איך אפשר לבטל את הכרזת המרמה?

שופטים הם בני אדם. גם הם טועים, ניסיתי להרגיע אותה. כדי לערער צריך לבקש רשות מבית המשפט העליון. הסיכויים לא גדולים. מדובר בסכום קטן, אולי תשקלי לוותר.

אני לא יכולה לוותר. בריאותו של בעלי תלויה בדבר.

בית המשפט העליון נתן רשות לערער. בינתיים הבעל נפטר מרוב צער. כאשר השופטים בעליון השמיעו את פסק דינם, האישה פרצה בבכי. בעלי נפטר כשכתם של מרמה דבק בו. הכתם הוסר מאוחר מדי.

פסק הדין של העליון (רשות ערעור אזרחי מס' 574/95 יהושע הלמן ז"ל וציפורה הלמן נגד לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ), היה אמור לשמש תמרור אזהרה לחברות הביטוח. למרות זאת, הן ממשיכות להדביק, בקלות בלתי נסבלת, אות של מרמה במבוטחיהן.

הנה מקרה שנדון בימים אלה:

באחד הימים פרצה שריפה בחנות לבגדי ילדים "קטנטנים" באזור התעשייה באור יהודה.

עולמו של אופיר גפני, שפתח את החנות לא מכבר והשקיע בה את מיטב כספו ומרצו, חשך עליו. לפחות חלק מהרכוש שנשרף, כך התנחם, יכוסה מפוליסת הביטוח שרכש בחברת הביטוח שירביט.

אולם לשירביט היו תוכניות אחרות לגבי כספי הפוליסה.

שירביט שלחה חוקר אחד אל גפני. החוקר לא מצא דבר. החוקר הגיע למסקנה ברורה שהמבוטח או מי מטעמו לא גרמו להצתת החנות.

שירביט שלחה חוקר שני. זה, הפלא ופלא, מצא כי ידו של גפני הייתה במעל.

גפני פנה לעזרת בית משפט השלום בתל אביב. התביעה הובאה בפני השופטת מיכל ברק נבו.

בכתב הגנתה טענה שירביט כי במבנה השרוף לא היו סימני פריצה, לא היה גם חלון שנפרץ. על כן הגיוני שההצתה בוצעה על ידי אדם שנכנס לחנות עם מפתחות והצית אותה מפנים.

ומדוע שגפני יצית את החנות בה השקיע כל כך הרבה? העסקים בחנותו של גפני לא צלחו, הסבירה שירביט. היה לו אינטרס ליזום את הצתת החנות.

מדובר בייחוס מעשה פלילי לאדם במסגרת הליך אזרחי, קבעה השופטת ברק-נבו. הנטל המוטל על חברת ביטוח המעלה טענה שכזו הוא קרוב לנטל הנדרש במשפט פלילי. במקרה של ספק - יזכה המבוטח בתביעתו.

אכן, הודתה השופטת, מעדויות הכבאים ניתן להסיק כי ההצתה בוצעה על ידי בעל גישה, קרי אדם שהיה בידו מפתח לחנות. אולם, הקשתה השופטת, אילו חפץ גפני להצית כדי לזכות בתגמולי הביטוח, האם היה עושה זאת בדרך שתפנה אצבע מאשימה כלפי עצמו. מי שביצע את ההצתה, לא עשה זאת בדרך הקלה של שבירת חלון, השלכת חומר דליק פנימה, הצתת החנות מבחוץ והמלטות מהירה, אלא בחר בדרך הקשה יותר של כניסה לעסק, יציאה ונעילה מחודשת של המקום, כשברור שדבר זה יפנה אצבע מאשימה לעבר גפני.

"האם הגיוני הדבר שדווקא גפני עצמו יעשה את המאמץ הנוסף האמור, כדי להפליל את עצמו? אמנם דפוס פעולה זה גם אינו מתיישב עם פורץ מזדמן, אך יתכן שהוא מתיישב עם ביצוע המעשה על ידי מי שרצה "לסדר" את גפני פעמיים: גם לשרוף את סחורתו וגם לגזול ממנו את תגמולי הביטוח. תיאוריה זו, שהיא היחידה שיכולה להתיישב עם נעילת החנות בחזרה, תתכן גם לפי התסריט היחיד שלא נשלל על ידי מי מהמומחים: תסריט לפיו הפורץ ניסר את המנעולים המקוריים וכשיצא, שם מנעולי תלי אחרים. הכבאים העידו שפרצו מנעולים סגורים, אך איש לא בדק בדיעבד את המנעולים, כדי לומר אם אלה אכן המנעולים המקוריים, שהמפתח של גפני מתאים להם".

זאת ועוד: גפני לא דאג לביטוח למבנה. לכן, כשהחנות ניזוקה במהלך השריפה, ניזוק גם נכס שלא בוטח, ושבגינו נוצר לגפני חוב הבעלים של הבניין. מדובר בסיכון נוסף, לא מבוטח, שקשה להניח שגפני יכנס אליו במתכוון.

לאור האמור פסקה השופטת, לא גפני הוא שהצית את עסקו. שירביט חויבה בתשלום מלוא תגמולי הביטוח.

למרות שדחתה את טענות שירביט, סירבה השופטת מיכל ברק-נבו להטיל על שירביט את הסנקציה של ריבית מיוחדת. אכן, מודה השופטת, לא קיבלתי את טענות שירביט אולם עשיתי זאת "אחר לבטים" ומשום שגפני הפריך את טענות חברת הביטוח "במידה קלה". לדעת השופטת, אין זה אחד מאותם מקרים נדירים ומיוחדים בהם הוכח באופן ברור חוסר תום ליבו של המבטח.

ואנו סבורים, עם כל הכבוד, כי גישה זו מעודדת את אותה קלות בלתי נסבלת בה מטילות חברות הביטוח דופי במבוטחיהן ואת הפיכת בתי המשפט למחלקת התביעות שלהן. מה יש להן להפסיד, לכל היותר ישלמו, לאחר הליך ארוך וממושך בו יתישו את המבוטחים, את מה שהיה עליהן לשלם מלכתחילה.

מסמך 666